הפרת זכויות יוצרים בהחלפת קבצים מעמית-אל-עמית (Peer to Peer)
א. מבוא
בשנים האחרונות החלה מערכת המשפט להתמודד עם שאלות המתעוררות בעקבות הפרות זכויות היוצרים באינטרנט, ועם שאלת אחריותם של הגורמים השונים הממלאים, מרצון או שלא מרצון, תפקיד בביצוען.
טכנולוגיית Peer-to-Peer (ובקיצור - P2P) מאפשרת למשתמשים ברשת לאתר חומר, שיש להם עניין בו, הממוקם במחשבים של משתמשים אחרים המחוברים לרשת, ולהעתיקו משם למחשביהם. למרות שהקבצים מוחלפים ישירות בין המשתמשים, מצריכה הטכנולוגיה התערבות גורם שלישי שידע לחבר ביניהם.
השאלה המתעוררת במקרים אלו היא, באיזו מידה עשוי אותו גורם מקשר להיות אחראי להפרת זכויות היוצרים שמתרחשת כאשר המשתמש האחד מעתיק מחברו קובץ מוגן בזכות יוצרים, ללא הרשאה מאת בעל הזכות ?
ב. הדין בישראל
על פי חוק זכויות יוצרים, יצירת עותק מיצירה מוגנת, מחייבת קבלת היתר מבעל זכות היוצרים ביצירה. על מנת להוכיח הפרה של זכות היוצרים, בעל הזכות צריך להוכיח כי בוצעה העתקה בפועל ואין הוא נדרש להוכיח כי המעתיק היה מודע לכך שהוא מעתיק יצירה המוגנת על ידי החוק.
חוק זכויות יוצרים אוסר על העתקה של היצירה המקורית, או של עותק מורשה ממנה, אולם אינו אוסר במפורש על העתקת עותק מפר או בלתי מורשה של היצירה המקורית. בעניניינו, מבצע ספק הגישה העתקה לכאורה של קובץ אשר הוצב ברשת האינטרנט על ידי גורם שלישי (גולש), ועל כן יש לבחון האם הקובץ מהווה עותק מקורי אשר אסור להעתקה, או עותק המפר זכויות יוצרים, אשר אינו נכנס במסגרת ההגנה הקבועה בחוק.
בעניין זה ניתן לומר כי הצבת הקובץ המפר ברשת האינטרנט ומתן גישה אליו למליוני משתמשים אינה נהנית מן ההגנה הקבועה בסעיף 3ג לפקודת זכויות יוצרים. לפי סעיף זה העתקת יצירה לשימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות אינה מהווה הפרה. לפיכך, העתקת קובץ אשר הופץ ברשת האינטרנט הינה העתקה של עותק מפר ולא של עותק מורשה מן היצירה המקורית, ועל כן אינה מהווה העתקה אסורה לפי חוק זכויות יוצרים.
בנקודה זו יש לציין כי העובדה שהקבצים המועתקים אינם נשמרים לאורך זמן בשרתי ספקי הגישה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הפרת זכויות היוצרים, אשר משתכללות בפעולת ההעתקה עצמה.
אולם, פעולת העתקת הקבצים בטכנולוגית ה - P2P אינה מתמצית בהעתקה בלבד, אלא גם בפעולות הפצה של עותק מפר של יצירה מוגנת, בניגוד לאמור בסעיף 10ג לפקודה. ספקי הגישה במקרה זה עשויים להיראות כמפצים ישירים של עותקים מפרים, בהיקף אשר נראה לכאורה כהיקף מסחרי.
בעקבות כך, הוקמה במשרד המשפטים ועדה לבחינת ההביטים המשפטיים של המסחר האלקטרוני (להלן: "הוועדה"). במרץ 2003 פרסמה הוועדה דו"ח ביניים אשר ממליץ בין היתר לאמץ את העקרונות המשותפים למשפט האירופי והאמריקאי, לפיהם יהיה ספק הגישה יהיה פטור מאחריות אם ימלא אחר הדרישות הבאות: 1) אי ייזום העברת התוכן, והעברתו לכל דורש; 2) אי ידיעה מראש אודות היות התוכן פוגע בזכויות; 3) אי התערבות בתוכן; 4) אי הפרעה לעדכון התוכן או לבדיקת השימוש בו, תוך שמירה על הכללים המקובלים בתחום פעילות זה.
בנוסף על כך פרסם משרד המשפטים תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד 2004, ובו מוצע בסעיף 31 כי "העתקה ארעית של יצירה כחלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי שמטרתו היחידה לאפשר העברה של היצירה ברשת תקשורת בין צדדים שלישיים על ידי גורם ביניים, או לצורך שימוש כדין ביצירה, מותרת, ובלבד שאין להעתקה הארעית ערך כלכלי משלה".
בהתאם להוראות הסעיף המוצע, נראה כי ספקי הגישה יוכלו להיות מוגנים מפני הטלת אחריות כתוצאה מהעתקת הקבצים לשרתיו.
ג. הדין בארה"ב
המקרה הראשון והמפורסם ביותר, שבו נדונה פעילותו של גורם שסייע להחלפת קבצים בין משתמשים ברשת האינטרנט היה פרשת Napster. חברה זו פיתחה טכנולוגיה שאפשרה למשתמשי מחשב בכל העולם להחליף ביניהם קבצי מוסיקה מסוג MP3. מרבית הקבצים שהוחלפו בין משתמשי המחשב היו של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים, וההחלפות בוצעו ללא הרשאה מאת בעלי זכויות היוצרים במוסיקה ובהקלטות. קבצי המוסיקה לא אוחסנו בשרת של נאפסטר, והקבצים המוחלפים לא עברו דרכו. עם זאת, הפעילה נאפסטר את מאגר המידע ואת מנוע החיפוש.
בית המשפט לערעורים בארה"ב קבע כי למרות שנאפסטר אינה מפרה בעצמה את זכויות היוצרים של חברות התקליטים שתבעו אותה, היא תרמה להפרתן ע"י המשתמשים בכך שביודעין עודדה, סייעה והשתתפה באופן מהותי בהפרות אלה.
בית המשפט קבע כי כאשר עוסקים בהפרות באינטרנט, תוטל אחריות על המפעיל של מערכת ממוחשבת בגין הפרות שמתבצעות באמצעות הרשת שלו, אם יש ראיות המצביעות על ידיעתו הממשית אודות מעשי הפרה ספציפיים. במקרה זה, יישא מפעיל המערכת באחריות תורמת להפרה, אם אין הוא מנקה את המערכת מהחומר המפר. נאפסטר ידעה ולא ניקתה את המערכת, ולכן היא נמצאה אחראית.
כבר בעת מתן פסק הדין בעניין נאפסטר, היתה בנמצא טכנולוגיה חדשה המצמצמת את תפקיד הגורם המרכזי בתהליך החלפת קבצים מעמית-אל-עמית. הטכנולוגיה איפשרה החלפה ישירה של קבצים בין משתמשים ברשת ללא צורך במרכזייה או במאגר מידע מרכזי ויושמה בתוכנות כגון Kazza ו-Grokster.
בפרשת גרוקסטר דחה בית המשפט את הטענה, לפיה גרוקסטר אחראית באחריות תורמת להפרת זכויות היוצרים של החברות התובעות. ביהמ"ש קבע כי ידיעתה הכללית של גרוקסטר כי באמצעות התוכנה שסיפקה ניתן להוריד קבצי מדיה מוגנים, אינה מספיקה כדי להטיל אחריות להפרות אלה, זאת משום שניתן לעשות בתוכנות גם שימושים חוקיים כגון שימוש להחלפת קבצים שאינם מוגנים בזכויות יוצרים.
בית המשפט קבע כי נדרשת ידיעה ממשית מצד הנתבעת אודות מעשי ההפרה, אולם ידיעה זו חייבת להתקיים במועד שבו יש בידי החברה לנקוט פעולה להפסקת ההפרה. במקרה הנדון לא התקיימה כל התערבות מהותית מצד גרוקסטר בתהליך, וזאת בניגוד למקרה של נאפסטר. על כן נקבע כי גרוקסטר אינה אחראית להפרה התורמת של זכויות היוצרים.
לאור הפסיקה בעניין קרוסטקר ולאור העובדה שתוכנות P2P הולכות ונפוצות מיום ליום, משקיעים בעלי הזכויות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, בניסיון להקשות על ההעתקה וההפצה של יצירותיהם.
הוראות חוק ה - DMCA (Digital Millennium Copyright Act) מאפשרות לספקי גישה לקבל פטור מאחריות בגין הפרת זכויות יוצרים, אולם אין הן מונעות מבעלי זכויות היוצרים לפנות לבית המשפט בבקשה ליתן צו המחייב את הספק לחשוף את פרטי הגולשים החשודים בפעילות מפרה. על מנת לקבל את הפטור, ספק השירות צריך לקבוע וליישים מדיניות ניתוק ללקוחות המפרים זכויות יוצרים וכן להימנע מלהתערב בטכנולוגיה המקובלת.
בנוסף מעניק החוק פטורים מסוימים לספק האינטרנט ביחס לפעולות כגון תקשורת דיגיטלית חולפת, אחסון בזיכרון זמני, מידע הנמצא במערכת או ברשת בהכוונת המשתמשים וכלים לאיתור מידע.
ד. סיכום
ראינו לעיל כי בהטמעת מערכת בטכנולוגית P2P נחשף ספק הגישה לטענות בדבר הפרת זכויות יוצרים בשני מישורים - הפרה ישירה על ידי פעולות העתקה והפצה, והפרה עקיפה או תורמת הנגזרת מההפרה הישירה.
עוד ראינו כי במקרים בהם מצאו בתי המשפט בארה"ב מקום להטיל אחריות על נתבעים בגין פעילות מסוג סיוע להחלפת קבצים מעמית-אל-עמית, או פעילות דומה ברשת, הורשתתה האחריות על דוקטרינת ההפרה התורמת. אולם יש לציין כי בישראל טרם הוכרה דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות היוצרים.
לסיכום יש להביא בחשבון כי האופי הבינלאומי של רשת האינטרנט פותח פתח למפרי זכויות יוצרים למקם את האתרים שלהם במדינות "נוחות", שאינן מצטיינות באכיפת דיני זכויות היוצרים. במקרים כאלה, מוצדק לפגוע בחופש הביטוי של המקשר כדי למנוע פגיעה קשה העלולה להיגרם לבל זכות היוצרים, שלא יוכל להפסיק את הפעילות המפרה במקור, במקום שבו ממוקם השרת.
