הגנת הפרטיות

אינטרנט - איסוף כתובות דואר אלקטרוני באופן אוטומטי ושליחת דואר אלקטרוני לכתובות אלו

בר"ע 002542/03 ניר סויסה נגד אורי בן חיים

הערעור הוגש בבית המשפט המחוזי בת"א–יפו בפני כבוד השופט יהודית שטופמן.

המדובר בפס"ד יוצא דופן בו נתקבל ערעור של בית המשפט לתביעות קטנות. זהו אחד המקרים הנדירים בה עלה סוגיה משפטית ייחודית בתחום דיני המחשבים בפני ערכאה נמוכה ולכן בית המשפט דן בו באופן מפורט במקרה.

במקרה הנ"ל המשיב (בעל אתר אינטרנט – www.speedy.co.il) תבע את המערער בגין נזקים שנגרמו לו עקב פגיעה באתר, ובמוניטין של האתר על סך 15,000 ₪ בבית המשפט לתביעות קטנות. לטענת המשיב, הנזק נגרם עקב הפעילות של הנתבע שהפעיל "תוכנה אוטומטית לאיתור תיבות דואר אלקטרוני של המשתמשים בפורומים של האתר של התובע". בית המשפט אכן קבע שהמערער "לא נכנס בצורה רגילה לאתר אלא השתמש בתוכנה אשר גרמה להשבתה של האתר של התובע, לא אפשרה לגולשים רגילים לעשות שימוש באתר בצורה תקינה ולא אפשרה המנויים או לרשומים באתר להשתמש בזמן הרלוונטי.

בית המשפט לערעור קבע כי לא יתכן כי בית המשפט יפסוק לנזקים כפי שפסק מכיוון שלא הוכח "שהמערער הוא זה שגרם לקריסת אתרו של המשיב ולהפסקת שירותי הדואר האלקטרוני באתר תוך שימוש בתוכנה אוטומטית...". בנוסף, ערכאת הערעור קבע שחלק ניכר מהראויות שעליהם התבסס פסק הדין לא תועדו בפרוטוקול הדיון ולכן לא היה יכול לפסוק לפיהם. ביהמ"ש אף כתב שעל מנת להוכיח נזק שנגרם עקב מספר כניסות לאתר בלתי מבוקר היה צריך להגיש LOG המעיד על מספר כניסות בצירוף של חוו"ד של מומחה.

סוגיה נוספת שנידונה בערעור סובבה את השאלה האם ניתן להעתיק כתובות דואר אלקטרוניים מהפורומים שבאתרו של המשיב ולשלוח אליהן דואר אלקטרוני בעל תוכן פרסומי.

ביהמ"ש לערעור קבע שטעה בית המשפט לתביעות קטנות בפרשנותו של סעיפים 1, 2(5) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות כשקבע שמעשיו של הנתבע (מהווים) עוולה לפי פקודת הנזיקין והפרה של חוק הגנת הפרטיות".

ביהמ"ש קבע כי כאשר מפרסם אדם את כתובת הדואר האלקטרוני שלו ברבים עליו לצפות שכתובת זו פתוחה בפני גולשים ושניתן להעתיקו בצורה סבירה וחופשית.    

ביהמ"ש לערעור אף דחה את האנלוגיה שעשה ביהמ"ש ולפיה "באופן אנאלוגי ניתן להשוות את הפעילות שעשה הנתבע לכניסה למשרד י עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים שבמשרד המתחרה, תוך גרימת נזק למשרד עצמו וללא קבלת רשותו של בעל העסק המתחרה, וללא קבלת רשותם של הלקוחות של העסק התחרה".

דיני אינטרנט - אחריות בעל אתר אינטרנט לתכניו

א 037692/03 יצחק סודרי, מיטל סודרי, שלומי סודרי, גבי פרץ, יעל פרץ, בן ציון בר שלום, יהודית יוסף נגד ארנון שטלריד

התביעה הוגשה בבית משפט השלום תל-אביב-יפו בפני כבוד השופטת רות רונן.

במקרה שלפנינו התובעים הגישו את תביעתם בגין טענת לשון הרע נגד אחד מבעלי אתר האינטרנט www.hydepark.co.il ("האתר"). האתר, מכיל קבוצות דיון ("פורומים") המאפשרים לגולשים לפרסם את דבריהם באופן חופשי בנושאים שונים. במסגרת הפורומים השונים באתר פורסמו מספר פרסומים ע"י גולשים שלטענת התובעים הוו "לשון הרע" כנגדם.

על כך, המחלוקת המשפטית בפסק הדין "נוגעת לאחריותו של הנתבע, כבעלים ומנהל של אתר אינטרנט מהסוג של האתר נשוא התביעה, לתוכן הפרסומים המתפרסמים באתר." 

"האם הנתבע 'פרסם' את הפרסומים הפוגעים?"

התובעים טענו שיש לראות במי שאחראי הבלעדי לאתר האינטרנט ומי שהפעיל אותו ...כמי שפרסם את הפרסומים, ואין משמעות לשאלה צי חיבר את אותם הפרסומים בפועל." בית המשפט דחה את הטענה שבעל האתר נחשב כמי שפרסם את הפרסומים וקבע שהמפרסמים הם אנשים אחרים שקשה יותר לאתרם, הרי הם הגולשים.

בית המשפט בוחן את הסוגיה לאור סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע וקובע ש"אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת", כמשמעו של מונח זה בחוק". כמו כן ביהמ"ש קובע (תוך הפניה למקורות משפטיים) שאתר אינטרנט אינו "עיתון" וכמו כן לא "דבר דפוס" עפ"י חוק (על אף שסוגיה זו לא מוצתה וחלקו של שאלה זו נשער פתוח). בית המשפט שם דגש מיוחד על כך שאין עריכה מראש של התכנים לפני שהם מתפרסמים כפי שיש בעיתון.

בית המשפט קובע בפס"ד כי לא רצוי להטיל אחריות על הנתבע במקרה הנ"ל מכורח עבירת הרשלנות (תוך כדי הפניה דבר כבוד שופט אמיר בפס"ד ת.א (כפר סבא) 7380/00 בורוכוב נ. פורן). בפס"ד בית המשפט דן בשאלת "העלות החברתית" בהטלת חבות בנזיקין בגין נושא תביעה העלול ליצור הרתעת יתר ("Chilling Effect") על הציבור ופגיעה בחופש הביטוי.